את הסקירה שלי בחרתי לחלק לשלושה חלקים מרכזיים בחקר שלי: תפקיד העיתונאי, עבודת כתב השטח והתקשורת הישראלית בתקופת מלחמה. בכל חלק סיכמתי את הדברים המרכזיים שעלו לי מתוך המאמרים הקשורים לאותו החלק ולבסוף הוספתי סקירה של כתבות הקשורות לחקר שלי.
תפקיד העיתונאי
יצר הסקרנות האנושי העז מאפיל לעיתים על כל הגיון בריא אחר, ומעטים האנשים אשר לוקחים על עצמם את המשימה הקשה מכל ויוצאים בראש מורם הישר אל חזית האש, אל המקום שלעיתים אין ממנו דרך חזרה, אל עבר פיסת המידע האמיתית, הטמונה עמוק בין אויבינו המרים ביותר ונמצאת בין גבולות הגיזרה, כאן במזרח התיכון או אי שם מעבר לים.
המאמר "שיטת הסלט" מתוך העין השביעית מביא כמה דעות של עיתונאים לגבי תפקידם כעיתונאים.
"זה לא החלום שלי לחזור לסקר אזורי מלחמה, אני לא נמשך לראות דם או חיילים ואזרחים הרוגים והפצצות, אבל אני חושב ומאמין במלוא לבי שאנחנו חייבים להיות שם."(צדוק יחזקאלי)
איתי אנגל ציין כי חרף רצונם הטוב, עיתונאים לעתים קרובות אינם יכולים לסייע לנפגעים – אם בשל קשיים טכניים ואם משום שסיוע לצד אחד בסכסוך יסמן אותם כתומכיו ובעצם יתיר את דמם. כדוגמה הביא אנגל סרט וידיאו שצוותו צילם באפגניסטן, שמראה כיצד עיתונאים שניסו לגונן על אזרחים מפני משפטי שדה (הגוזרים דין מוות) הוכו ואף נורו (היריות פגעו במקומיים). "אנשים יכולים להגיד, 'ראית בן-אדם שהולך למות ולא עזרת לו', אבל מי שלא בשטח לא מבין", אמר אנגל.
מייק יון טוען כי סיפור עיתונאי חשוב, טוב, ערכי, נוצר רק כאשר נמצאים בשטח ומלווים תהליך לאורך זמן.
"רק עיתונאי ישראלי יכול לכתוב לקוראים ישראלים, וכך להרחיב את דעת הקהל הקרתנית של הקוראים, העורכים, הכותבים והמו"לים שלנו. גדעון לוי
עבודת כתב השטח
ברגעים אלה ממש מתנהלת מלחמה בסוריה, עירק, לוב, אוקראינה, מדינות אפריקה וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על אזורי מלחמה ברחבי העולם מול קרטלי סמים או פירטים קיצוניים. מיליוני אנשים בכל העולם מנסים להרוג אחד את השני, ואת זה אנחנו יודעים רק בזכות ה"משוגעים" – עיתונאים המתמחים בסיקור של אזורי מלחמה. אנשים שמומחים בכניסה ללב אזורי הסכנה והטירוף, והכול רק כדי שאנחנו נדע מה קורה מעבר לגדר, מה קורה באמת ולא מה שמי מהצדדים רוצה שנדע.
ברגעים אלה ממש מתנהלת מלחמה בסוריה, עירק, לוב, אוקראינה, מדינות אפריקה וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על אזורי מלחמה ברחבי העולם מול קרטלי סמים או פירטים קיצוניים. מיליוני אנשים בכל העולם מנסים להרוג אחד את השני, ואת זה אנחנו יודעים רק בזכות ה"משוגעים" – עיתונאים המתמחים בסיקור של אזורי מלחמה. אנשים שמומחים בכניסה ללב אזורי הסכנה והטירוף, והכול רק כדי שאנחנו נדע מה קורה מעבר לגדר, מה קורה באמת ולא מה שמי מהצדדים רוצה שנדע.
במאמר "לראות מה שראיתי" מתוך העין השביעית מציין מייק יון כי במציאות שבה פעמים רבות מדי העיתונות מגיעה אל מקום האירוע אחרי שהדברים כבר קרו, הוא מבין מה שבהרבה מערכות ודסקים של חדשות חוץ כבר שכחו – שסיפור עיתונאי חשוב, טוב, ערכי, נוצר רק כאשר נמצאים בשטח ומלווים תהליך לאורך זמן.
הוא מוסיף ואומר שמי שמכיר תהליכי "ציוות" לכוחות זרים יודע שעיתונאי שנשלח ממערכת לאזור עימות לתקופה של, נאמר, שבועיים, מבזבז ארבעה–חמישה ימים רק על ניירת ואישורים (ה"credentials"), אחר-כך מתבזבזים עוד כמה ימים בניסיון להבין מה קורה מסביב, בהתארגנות, בחיפוש אחר תחבורה ומקורות מידע ומה לא. כמה זמן נשאר כדי לאסוף חומר לכתבה? כמעט כלום. את הכלום הזה מרבים למכור בעיתונות הישראלית, עם סיקור החוץ החפוז שלה: תמונת כתב כשברקע ארץ זרה נמתחת לכל רוחב העמוד ומתחת מודגש: "כתבנו בסוריה", "כתבנו בדרום לבנון".
הוא מוסיף ואומר שמי שמכיר תהליכי "ציוות" לכוחות זרים יודע שעיתונאי שנשלח ממערכת לאזור עימות לתקופה של, נאמר, שבועיים, מבזבז ארבעה–חמישה ימים רק על ניירת ואישורים (ה"credentials"), אחר-כך מתבזבזים עוד כמה ימים בניסיון להבין מה קורה מסביב, בהתארגנות, בחיפוש אחר תחבורה ומקורות מידע ומה לא. כמה זמן נשאר כדי לאסוף חומר לכתבה? כמעט כלום. את הכלום הזה מרבים למכור בעיתונות הישראלית, עם סיקור החוץ החפוז שלה: תמונת כתב כשברקע ארץ זרה נמתחת לכל רוחב העמוד ומתחת מודגש: "כתבנו בסוריה", "כתבנו בדרום לבנון".
יון הגיע למסקנה שכתב שמנסה להביא סיפורים מגזרות שונות ומיחידות מגוונות מבזבז זמן יקר, מתעייף ולבסוף "לא מביא את הסחורה".
הוא מנמק את דבריו ואומר "אני מעדיף לכתוב מה שאני רואה בעיני ברחובות ובאזורי הלחימה, לצייר תמונה אינטימית ועשירה בפרטים ככל שאני יכול, ואז, ככל שניתן, לתת לקורא להגיע לתובנות משל עצמו. 'לסכם דברים' מתפרש לרוב כדיווח מיד שנייה או שלישית. למרות שזה חשוב, זה לא מה שאני עושה".
הוא מנמק את דבריו ואומר "אני מעדיף לכתוב מה שאני רואה בעיני ברחובות ובאזורי הלחימה, לצייר תמונה אינטימית ועשירה בפרטים ככל שאני יכול, ואז, ככל שניתן, לתת לקורא להגיע לתובנות משל עצמו. 'לסכם דברים' מתפרש לרוב כדיווח מיד שנייה או שלישית. למרות שזה חשוב, זה לא מה שאני עושה".
התקשורת הישראלית בתקופת מלחמה
הם לא לובשים מדים אבל הפכו למטרה, חלק מהם באמת איבדו את חייהם כמו טרי לויד שנהרג ב-2003 כשסיקר את מלחמת עירק, או רמי אושליק ומארי קולווין, שנהרגו בסוריה, שם אגב נהרגו לפחות 30 עיתונאים מערביים ועוד 200 מקומיים. חלק מהם נפצעו קשה, כמו צדוק יחזקאלי הישראלי שנפצע בגאורגיה. אחרים עשו את הבלתי ייאמן, כמו לדוגמא העיתונאי הישראלי איתי אנגל שנכנס לארץ דאע"ש, ואילנה דיין שפתחה צירים עם לוחמי המרינס באפגניסטן.
הם לא לובשים מדים אבל הפכו למטרה, חלק מהם באמת איבדו את חייהם כמו טרי לויד שנהרג ב-2003 כשסיקר את מלחמת עירק, או רמי אושליק ומארי קולווין, שנהרגו בסוריה, שם אגב נהרגו לפחות 30 עיתונאים מערביים ועוד 200 מקומיים. חלק מהם נפצעו קשה, כמו צדוק יחזקאלי הישראלי שנפצע בגאורגיה. אחרים עשו את הבלתי ייאמן, כמו לדוגמא העיתונאי הישראלי איתי אנגל שנכנס לארץ דאע"ש, ואילנה דיין שפתחה צירים עם לוחמי המרינס באפגניסטן.
מתוך המאמר הסיקור התקשורתי של הטרור ניתן לראות כי "עד לשנות ה-80, עיתונאים בישראל ובמערב צייתו למוסכמה שלפיה בעת קרב הם מתגייסים למערכה ונמנעים מביקורת על השלטון. מאז שנות ה-90 צומח מודל עיתונאי חדש המאופיין במחויבות הולכת ופוחתת למדינת הלאום. בין הסיבות לשינוי הדרמטי נצביע על צמיחתה של המלחמה הא-סימטרית, בצד התפתחות סביבת תקשורת גלובלית ומסחרית והופעת טכנולוגיות תקשורת מתקדמות, המאפשרות לכל אחד להתעדכן בזמן אמת בהתרחשויות ולהשתתף באופן פעיל בדיווח מהשטח".
"השידור הטלוויזיוני החי של פיגועים ומלחמות, הנמתח על פני שעות או ימים, מגביר את החרדה הציבורית ומערער על מעמדו המרכזי של עורך החדשות, שבעבר היה אחראי על איכותו של התוצר החדשותי".
בנוסף המאמר "טלה-ז'ורנליזם" מתוך העין השביעית מוסיף כי בשנות ה-50 הקפיד צה"ל על חשיפה מבוקרת. לכמה מפעולות התגמול נשלח צוות "במחנה", שכלל בדרך כלל את הכתב אורי דן, שכבר אז היה לו קשר הדוק עם אריק שרון, ואת הצלם אברהם ורד. הטקסטים והתצלומים עברו לפני הפרסום בדיקה מדוקדקת. הכתבים הצבאיים של יתר העיתונים המתינו לעתים בפתח בית-הדפוס של שבועון צה"ל כדי לחטוף את הגיליון הטרי ולצטט ממנו. בעשורים המאוחרים יותר התגבש הנוהל של "פולמן", עיתונאי אחד בשם כולם.
בדילוג מהיר ל-2006 נזכיר כי במלחמת לבנון השנייה הפגין צה"ל פתיחות: כמה כתבים, לאו דווקא צבאיים, ובהם נחום ברנע ואיתי אנגל, הצטרפו לזמן-מה לכוחות.
בניסיון לתרץ את הסירוב לצרף כתבים מעלים בצה"ל גם את הטענה שאין להטיל על המפקד, המצוי בלחץ הקרב, לדאוג גם לאיש התקשורת. סביר להניח שמרבית המפקדים אינם מעוניינים במטען אנושי עודף בעת פעולה, אך נסיון העבר מעיד שאין מדובר בנטל ממשי. הפעם, כמו במקרים אחרים בעבר, מנמקים בצה"ל כאמור את איסור הכניסה בסיכון הרב הכרוך בכך. את ההחלטה בעניין זה יש להותיר לכתבים, שמוכנים לקחת על עצמם סיכון ממש כמו החיילים שהם מסקרים. בתולדות הסיקור הקרבי זכורים כתבי קול-ישראל רפי אונגר ז"ל, שנהרג ב-1973 בנגמ"ש פיקוד לצדו של האלוף אלברט מנדלר, ואילן רועה ז"ל, שנהרג בלבנון ב-1999 כשנסע עם תא"ל ארז גרשטיין. מותם לא הרתיע כתבים אחרים מכניסה לאזורי קרבות.
הסרבנות הצה"לית לאפשר כניסה לשטח, לצד שידורי האונליין והתחרות העזה בסביבה רבת-ערוצים, רק תורמים עוד יותר לנהרות המלל. רון בן-ישי, שהפעם לא ניתן לו לצעוד בשדה הקרב כפי שתועד בסרט "ואלס עם באשיר", ונאלץ להסתפק בפרשנות באתר ynet, תיאר כך את השינוי מאז להיום: "פעם ידענו הרבה יותר ודיברנו הרבה פחות; היום אנחנו יודעים הרבה פחות, אבל מדברים הרבה יותר"
כתבי הטלוויזיה משדרים "מהשטח" כביכול, אבל הם ניצבים בלית ברירה מעברו הישראלי של הגבול. רבים מהעדכונים וההערכות מגיעים באמצעות הטלפונים הסלולריים, ולא מתוכי הרצועה.
בניגוד לשני המאמרים שלמעלה, המאמר, נוכחים או נפקדים?, מציין כי שילוב כתבים בכוחות צבא בעת מלחמה הוא תהליך מורכב. השילוב הזה אומנם חשוב לחופש העיתונות, שהוא ערך מרכזי במדינה דמוקרטית, אך במקביל הוא יוצר אתגר למפקדים וללוחמים, ויש להביא אותו בחשבון בעת תכנון המערכה. המאמר מציג כי יש בשילוב זה סיכון חיי אדם, מתח בין מקצוע העיתונות למגבלות הסיקור בלחימה, והדילמה בין פרסום תקשורתי לביטחון המידע. המאמר אומר כי יש אנשי צבא רבים שמתייחסים בחשדנות רבה לעיתונאים, וחושבים כי הם יכולים לעשות נזק ביטחוני. בנוסף, בפלישה לגרנדה, אנשי הצבא האמריקאי, לא נתנו לעיתונאים להיכנס לאזורי הלחימה מתוך דאגה לחייהם ולעומת זאת, במלחמת המפרץ הראשונה, חיל נחתים החליט לנקוט מדיניות הפוכה וזכה הודות לכך לחשיפה נרחבת וחיובית בתקשורת. מפה עולה השאלה האם חשיפה חיובית לאנשי הצבא חשובה יותר מסיכון חיי העיתונאי?. יתר על כן, המאמר אומר כי צירוף עיתונאים לכוח לוחם יכול להביא לשינוי התנהגותם של הלוחמים והמפקדים, (צירוף עיתונאי לשטח מלחה לעומת החשש שהתנהגות הלוחמים תשתנה?), בנוכחות של כלי תקשורת יהססו החיילים והמפקדים לפעול בחופשיות- מה שעלול לפגוע בביצוע המשימות. חני שוורץ מוסיפה במאמרה כי צירוף עיתונאים לפעילות מבצעית מעלה גם את החשש לדליפת מידע מסווג. לכאורה אמורה הצנזורה להיות מחסום מפני דליפת מידע מסווג, אך למעשה יכולותיה מוגבלות מאוד משום שכיום עומדות לרשות הכתבים טכנולוגיות מתקדמות להעברת מידע. עוד גורם למניעת צירוף עיתונאים לשטחי מלחמה הוא שהעיתונאי לא רואה את התמונה הכוללת של המערכה. דיווח על תבוסה בגזרה מסוימת או על פעילות כושלת מנקודת מבטו של העיתונאי אינו משקף בהכרח את ההישגים או את הכישלונות הצבאיים האמיתיים בשאר גזרות המלחמה. המאמר מפרט גם על סיכון חיי העיתונאי בשטחי מלחמה. העיתונאי הוא אזרח המוצב בגזרת פעילות מבצעית שלא בתפקיד לחימה. על פי אמנת ז'נווה, כתבים אינם אמורים להיות חמושים, מה שמסכן את חייהם יותר. בנוסף העיתונאים לא מסכנים רק את עצמם אלא גם את החיילים. חיילים הרואים רכב אזרחי חשוד עלולים להסס בפתיחה באש כדי לא לפגוע בעיתונאים, ואת ההיסוס הזה יכולים לנצל טרוריסטים לביצוע פיגועי תופת. מפקדים אמריקנים טוענים כי טרוריסטים יעדיפו לבצע פיגועים ליד עיתונאים כדי לזכות בהד תקשורתי נרחב, ולכן יחידות המשלבות עיתונאים חשופות יותר לטרור של מתאבדים. בסיכום המאמר, חני אומרת כי הגישות נעות בין מתן חופש פעולה מפוקח לעיתונאים לבין הדרה מוחלטת שלהם מזירות הלחימה. היא מציינת כי יש לשאוף למודל של שילוב עיתונאים בתוך יחידות הצבא הלוחמות במסגרת פעילותן. מצד אחד זה מאפשר לעיתונאים לבצע את עבודתם, ומצד אחר זה מצמצם למינימום את הסיכונים לצבא הכרוכים בסיקור עיתונאי מזירת לחימה ואף מגדיל מאוד את הסיכוי לסיקור אוהד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה