תהליך המחקר

מהן הסיבות שעיתונאים בוחרים לדווח מאיזורי מלחמה ואסון?

חקר זה מנתח ראיונות עם עיתונאים המסקרים באיזורי אסון ומלחמה: בועז ביסמוט, רוני דניאל, ניר דבורי,אור הלר, אלון בן דוד, יואב לימור, אמיר בר שלום, רוני סופר, מארי קולווין, מואב ורדי, רון בן ישי.

בועז ביסמוט - 

נולד ב-25 בנובמבר 1964. הוא עיתונאי ובעל טור ישראלי, העורך הראשי של העיתון "ישראל היום" מאפריל 2017. בעבר שגריר ישראל במאוריטניה. הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו בשנת 1983 ככתב לענייני ספורט בעיתון "מעריב". בהמשך עסק בתפקידי כתיבה ועריכה במדורי הספורט והכלכלה של עיתון מעריב עד לשנת 1988. באותה שנה החל לשמש כשליח "מעריב" בפריז שבצרפת, במקביל ללימודיו האקדמיים, כמו כן לימד עיתונאות בבית הספר הישראלי ע"ש משה שרת בפריז. בשנת 1990 התחיל ביסמוט לעבוד עבור עיתון "ידיעות אחרונות". בשנים 1990–2004 היה שליח "ידיעות אחרונות" בפריז. בזכות דרכונו הצרפתי נכנס למדינות שאין לישראל יחסים דיפלומטיים עִמן. בין המקומות שמהם דיווח: איראן, לבנון, סוריה, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, תימן, עיראק ואפגניסטן (שתי המדינות האחרונות בזמן הכיבוש האמריקאי).הוא דיווח ממדינות ערב, סיקר חזיתות מלחמה שונות בעולם ומגוון אירועים פוליטיים, דיפלומטיים ובינלאומיים. ביסמוט כתב כתבות תחקיר והשיג ראיונות בלעדיים עם מנהיגים עולמיים ודמויות בינלאומיות. מסעותיו הרבים למדינות ערב החלו למעשה כתוצאה מאי- הבנה בינו לבין מערכת העיתון, כאשר ביוני 1991 ביסמוט התבקש לסקר את ביקורו של אייבי נתן בתוניסיה באמצעות הטלפון מפריז. ביסמוט הבין מהם כי עליו להגיע בעצמו לתוניסיה. כאשר הגיע ביסמוט לעיר תוניס הוא התקשר למערכת עיתון "ידיעות אחרונות" ממלון הילטון המקומי, וסיקר משם את מפגש נתן - ערפאת.

מתוך הראיון עולות הסיבות הבאות:
הוא למד בילדותו בבתי ספר נוצריים ולכן טוען " אני חושב שזה הדבר הכי טוב שההורים שלי עשו אי פעם, כי כל הקריירה שלי היום, הייתי אומר, אם משהו השפיע באמת על האמון שיש לי כאשר אני טס למקומות רחוקים, נידחים, לעתים מסוכנים, זה האמון שיש לי בבני אדם, שאת זה אני חושב שקבלתי מילדות בזכות התעוזה של הוריי"כאשר שואל אותו המראיין, "להשיג את הסיפור זה חשוב כמו החיים שלך?", הוא עונה: "תראה, אין דבר יותר חשוב מחיים, בכלל חיים עבור כל אדם, אבל אני חייב להגיד לך שכאשר אתה מקבל את המשימה או את המטלה, כאשר אתה יודע, נניח יש מלחמת אזרחים עכשיו באלג'יריה, אסד מת, "שפרדסטאון", לוב, קדאפי, איראן, אני לא יודע מה, באותו רגע אתה לא חושב על החיים, אתה לא חושה על הסכנה, אתה לא חושב על שום דבר אחר, אלא: איך אני משיג ויזה ואיך אני נכנס פנימה". 

ראיון עם בועז ביסמוט

 

רוני דניאל-

רוני דניאל (ערוץ 2)- 
 נולד ב-1947.הוא כתב ופרשן לענייני צבא וביטחון של חברת החדשות מאז הקמתה בשנת 1993.

דניאל הצטרף ב-1971 ככתב תחבורה וחקלאות לקול ישראל. במהרה עבר להיות כתב צבאי. בשנת 1977 נכלל במשלחת של קול ישראל למצרים. בסוף 1980 עבר השתלמות בתחנת הרדיו של CBS בניו יורק. בשנים 1982–1984 כיהן כראש חטיבת החדשות בתל אביב. בשנת 1983 ננזף בעקבות תקרית שהייתה לו עם מירון צור. הוא עבד גם בגלי צה"ל. במלחמת יום הכיפורים היה ראשון הכתבים לעלות לחרמון עם לוחמי גולני. בשנים 1992–1993 היה בין מנחי התוכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית. מאז 1993 הוא הכתב לענייני צבא וביטחון של חברת החדשות בערוץ 2.

מתוך הכתבה עולה הסיבה הבאה:

"אני פה בשביל לשדר ולא כדי לברוח מהמסך בשעת מצוקה."

לכתבה- הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה

ניר דבורי-

ניר דבורי (ערוץ 2)- 

נולד ב-30 בינואר 1972. הוא עיתונאי ישראלי. משמש ככתב הצבאי של חברת החדשות.

מצב משפחתי: בן 34, נשוי.

פז"מ בתקשורת: כבר שנתיים כתב צבאי בערוץ 2.

הופעה ראשונה על המסך: "לפני כשנתיים, כשהתפוצץ נגמ"ש בשכונת זייתון ונהרגו חמישה חיילים. הייתי במקרה באזור. התקשר אליי אחד הסמנכ"לים ואמר לי שבעוד שעה עולים לאוויר".

זיכרון מלחיץ: "באירוע חטיפת החייל גלעד שליט בכרם שלום אני והצלם שלי היינו היחידים שנכנסנו לתוך הטנק שנפגע. באותם רגעים היו חילופי אש כבדים במקום".

קולה של אמא: "שירתתי ביחידה מובחרת בחיל האוויר, כך שהשירות הצבאי שלי היה הרבה יותר מסוכן, וההורים התרגלו לדאוג. נראה לי שעבודה של כתב היא הרבה פחות מפחידה".

משפט שכיח כשמזהים אותו ברחוב: "מתי יהיה כבר שקט?".

כתב מוערך בערוץ מתחרה: "כולם טובים"

מתוך הכתבה עולות הסיבות הבאות:

התכונות החשובות ביותר לכתב- "להיות סקרן, לדעת, להבין, להיות מדויק, לאהוב את מה שאתה עושה, להיות הגון ואחראי."

" בניגוד לכתב אחר, כתב צבאי זו דרך חיים. מעצם המשמעות והמציאות בישראל, אתה מחובר 24 שעות לאירועים הביטחוניים, אתה מתרגל לביפרים שמצפצפים בלילה. זה אורח חיים והקרובים אלייך שותפים לדבר הזה. זה יכול לתפוס אותך באמצע משהו משפחתי, זה יכול לתפוס אותך במקלחת (ואז בת  הזוג יודעת מה לעשות עם הביפר). שמע, כשאתה יודע על אירוע בזמן אמת, כשאתה יודע על נפגעים, אתה כבר לא נרדם יותר בלילה."

"זה שווה?", שואל התחקירן את ניר, "בוא נגיד את זה ככה: אני נהנה לקום בבוקר, העבודה מספקת לי גם התרגשות, סיפוק ואדרנלין. כמה אנשים אתה מכיר שנהנים לקום בבוקר לעוד יום עבודה?"

לכתבה- הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה

אור הלר-

אור הלר (ערוץ 10)-נולד ב-10 ביולי 1977, הוא עיתונאי ישראלי, משמש פרשן צבאי וכתב צבאי ומגיש בערוץ עשר משנת 2008.הלר החל את הקריירה העיתונאית שלו בשנת 1995 עם גיוסו לגלי צה"ל בתפקיד כתב צבאי וכתב משטרה ומשפט. עם שחרורו מצה"ל, החל לעבוד בעיתון מעריב בתפקיד כתב משפטי. בשנת 2002 הצטרף לחברת החדשות של ערוץ 10 בתפקיד כתב לענייני משטרה ומשפט. בסוף 2004 מונה לכתב ערוץ 10 ו"מעריב" בפריז, וסיקר, בין היתר, את האירועים הבאים: מותו של יאסר ערפאת בבית חולים בעיר בנובמבר 2004, הפיגועים בלונדון ביולי 2005, המהומות בצרפת בשנת 2005, הבחירות לנשיאות צרפת בשנת 2007, מתקפת הטרור במומבאי (2008).בשנת 2008 שימש שליח חדשות 10 לגאורגיה וסיקר עבורם את המלחמה בדרום אוסטיה.בשנת 2008 שב ארצה לתפקיד הכתב לענייני צבא בערוץ 10.

מהכתבה עולות הסיבות הבאות:

 התכונות החשובות ביותר לכתב צבאי- להטיל ספק, לאהוב שלום, להיות מוכן למלחמה."

איפה ראית הכי הרבה אקשן?- "המלחמה שסיקרתי בגיאורגיה בקיץ הייתה הרבה יותר מפחידה מבחינת הסיקור העיתונאי- כשהמיגים טסו לך מעל הראש והיו נגדך ולא בעדך כמו מטוסי חיל האוויר בעזה. הפציעה הקשה של צדוק יחזקאלי מידיעות אחרונות הוכיחה עד כמה עיתונאים לא חסינים משום דבר."

לכתבה- הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה

אלון בן דוד- 

אלון בן דוד (ערוץ 10)- 

נולד ב-9 בנובמבר 1967, הוא פרשן צבאי, עיתונאי וכתב בטלוויזיה. בן דוד הוא הפרשן הצבאי של חדשות עשר, וכן הגיש את התוכנית "שישי" בערוץ 10.

בן דוד שירת בגלי צה"ל ככתב צבאי וסיקר את התפרצות האינתיפאדה הראשונה בעזה. במילואים שירת בחיל התותחנים. עם שחרורו ב-1988, הצטרף ל"קול ישראל" ככתב לענייני משטרה. אחרי זמן קצר עבר לערוץ הראשון שם שימש כתב בדרום ואחר כך כתב לענייני משטרה. ב-1993 התמנה לכתב הצבאי של הערוץ הראשון, תפקיד אותו מילא במשך תשע שנים. בן דוד התמקד בסיקור הלחימה הממושכת באזור הביטחון בדרום לבנון, ואף זכה בפרס על כתבה שבה הצטרף למארב של חיילי הצנחנים בסאלוקי. לאחר מכן הוביל בן דוד את סיקור הערוץ הראשון על הנסיגה מלבנון ופרוץ העימות עם הפלסטינים. ב-11 בספטמבר 2001, בעודו בשנת לימודים בארצות הברית, הגיע בן דוד לניו יורק וסיקר את פיגועי 11 בספטמבר עבור הערוץ הראשון.

ב-2003 הצטרף בן דוד לצוות שהקים את חברת החדשות של ערוץ 10 כפרשן צבאי, ובמקביל החל לעבוד עבור המגזין לענייני ביטחון ג'יינס. במלחמת לבנון השנייה נודע כמי שהוביל קו ביקורתי לגבי התנהלות ישראל, מהימים הראשונים ללחימה.

מהכתבה עולה הסיבה הבאה:

התכונות הכי חשובות לכתב צבאי- "סקרנות, כמו כל עיתונאי. חשוב ללמוד את המקצוע, להכיר את הנושא, לאהוב אותו. לא בהכרח חשוב שתהיה בעל ניסיון כמפקד."

לכתבה- הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה

יואב לימור-

יואב לימור (ערוץ 1)- 

נולד ב-22 במאי 1968, הוא עיתונאי, שדר רדיו וטלוויזיה ישראלי.

לימור, בנם של העיתונאי וחוקר התקשורת פרופ' יחיאל לימור ושל ההיסטוריונית פרופ' אורה לימור, נולד וגדל בירושלים. לאחר שסיים לימודים בבית הספר התיכון רנה קסין, התגייס לשירות בצה"ל ככתב בשבועון הצבאי "במחנה". לאחר שחרורו מהצבא בשנת 1989 המשיך בקריירה עיתונאית ומילא מספר תפקידים בעיתונות הכתובה. בין היתר שימש כתב צבאי, כתב פוליטי, וכתב לענייני מפלגות בעיתון "מעריב", והיה גם שליח העיתון בלונדון.

בין השנים 1998–2005, במקביל לעבודתו ב"מעריב", היה בין מגישי מגזין האקטואליה היומי "רצועת הביטחון" בגלי צה"ל, לצד יצחק טוניק ועמוס הראל.

החל משנת 2002 היה כתב ופרשן צבאי בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית למשך 9 שנים, עד להתפטרותו בסוף 2011. ב-2008 עזב את מעריב והחל לכתוב פרשנות צבאית בעיתון "ישראל היום", במקביל לעבודתו בטלוויזיה.

מהכתבה עולות הסיבות הבאות:

"כמו על כולם גם עליי ירו, הפעילו עליי מטענים ונפלו עליי קטיושות- זה חלק מהחיים במקצוע הזה. אנחנו כולנו בגדול לא מהמתרגשים. רגשות זה לא הז'אנר החזק אצלנו."

"העניין והאקשן מפצים על החסר בבית. בסוף להיות עיתונאי באמת זה בא מהנשמה, זה לא מקצוע משרדי, ומי שזה לא בא לו מהבטן לא באמת יעשה את זה."



לכתבה- הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה

אמיר בר שלום-

אמיר בר שלום (ערוץ 1)-
נולד ב-17 ביוני 1966, הוא עיתונאי, וכתב ופרשן ישראלי, מגיש חדשות השבוע שמשודרת בערוץ כאן 11 בימי שישי, בעבר שימש ככתב המדיני של תאגיד השידור הישראלי "כאן" וגם ככתב לענייני צבא וביטחון של הערוץ הראשון

את דרכו כעיתונאי החל בר-שלום במחלקת הספורט של הערוץ הראשון ואף סיקר את אולימפיאדת סידני. בשנת 2000, בעקבות האינתיפאדה השנייה הפך לכתב ופרשן לענייני צבא וביטחון, בערוץ. בהמשך מונה לראש הדסק הצבאי של הערוץ הראשון ושימש גם כמגיש "מבט".

עם סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי, מונה בר-שלום לתפקיד הכתב המדיני של תאגיד השידור הישראלי. מאוקטובר עד לרדת התוכנית בסוף דצמבר 2017 הגיש את התוכנית שבע אקטואלי בערוץ כאן 11.

ב 5 בינואר 2018 יתחיל להגיש את מהדורת חדשות השבוע בימי שישי בערוץ כאן 11 .

מהכתבה עולה הסיבה הבאה:
תכונות הכי חשובות לצלם- "קור רוח. שזה אומר גם אומץ לב כשיורים עלייך, וגם- לא לרוץ מיד לשדר כל מה שאתה יודע, כי יש לזה פוטנציאל נזק אדיר."


לכתבה- הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה

רוני סופר- 

צלם וכתב שטח ותיק, כיהן כראש מחלקת הצילום של המגזין "טבע הדברים" וכעורך הראשי של "קונטקט", כתב העת הישראלי לצילום. איש השנה בתקשורת בשנת 2012 .במהלך כמעט שלושה עשורים של צילום כתבות ופרויקטים דוקומנטריים וחדשותיים עבור כתבי העת היוקרתיים בעולם, (Newsweek, Elle, Geographic National( תיעד סופר במצלמתו נושאים שנעו בין ספורט אתגרי וסיפורים הומניטרים בעיתות שלום לבין מוראות המלחמה ביוגוסלביה, פשיטת צבא ארה"ב להאיטי והמהפכה בטורקיה בימים סוערים.

מהכתבה עולות הסיבות הבאות:

הצורך להיות מפורסם- " אם רציתי את זה, אני חושב שאין בן אדם בעולם שלא רוצה להיות מפורסם"

"מה צריך כדי להיות צלם עיתונאות? צריך לחשוב מאוד חד, צריך להבין מה קורה מסביב, צריך להגיב מאוד מהר, וצריך להיות מאוד מאוד גמישים- רגע אחד אתה חושב שזו המציאות ורגע אחר כך אתה מוצא מציאות חדשה ואם אתה לא מסתגל אליה אתה לא יכול להישאר שם, לפעמים אתה לא יכול להמשיך לחיות אבל אתה לא יכול להישאר שם אבל אתה לא יכול להישאר שם ובטח לא לצלם. אז תיקחי את כל מה שאמרתי פלוס מסירות טוטאלית כי כשעושים את זה אין שום דבר אחר אין בית, אין משפחה, אין ילדים, אין הורים, אין עבודה, אין כסף, אין שום דבר כשנמצאים בשטח ומצלמים זה רק אתה והשטח, אתה וההתרחשות."

 אדרנלין- למרות כל הצעקות והכאוס שהיה באותו רגע באירוע השריפה, הוא המשיך לצלם גם מהחלון האחורי של הרכב.

  " זה לא פעם ראשונה שאני עומד במצבים של מוות או במצבים של איום מיידי על החיים שלי בגלל העבודה, הייתי במצבים כאלה די הרבה אבל מה שעושה את השינוי פה זו העובדה שיחד עם החוויה האישית שלי שלהיות כמעט במוות ולנסות לצאת משם היו עוד שלושה אנשים, יש הבדל עצום בין לעבור חוויה כזו סולו לבין להיות חלק מההתרחשות, חלק מקבוצה".

"כשאני נמצא במצבים כאלה, המחשבות שלי הן מחשבות מאוד פרקטיות- זה מתחיל בהגזמתי, נשארתי יותר מידי זמן פה, איך אני יוצא מזה עכשיו, המחשבות הן מאוד מחשבות של עבודה. בכלל אני חושב שהיכולת שלי לתפקד שם גם לצלם, גם לנהוג, גם לצאת משם, גם לפתוח דלתות וגם לצלם היכולת הזו נולדה קודם כל מהעובדה שבאתי לעבוד, יכול להיות שאם לא הייתי שם תחת כובע של צלם עם מצלמות במסגרת של עבודה, החשיבה שלי הייתה שונה לחלוטין, ההתנהלות שלי הייתה שונה אבל בגלל שהייתי בעבודה הייתי הרבה יותר בפוקוס."

 "צילמתי כבר שכיוונו לי אקדח לראש וירו עליי ושלפו אותי מאמצע שדה מוקשים במלחמה בחול, הייתי עסוק בצילום שלא שמתי לב שנכנסתי לשדה מוקשים, הכניסו אותי לכלא במהפכה שהייתה בהאיטי  שזה הרבה יותר מסוכן מאקדח לראש."

 "רוב האנשים שעובדים במקצוע הזה הם לבד או שנכנסו לזה לבד ובמשך השנים הכירו זוגיות שמאפשרת להם לעשות את זה".

היתרון הכי גדול, הבונוס, הצד הכי עמוק של העשייה הזו, הן לא התמונות, זה לא הצילומים, זה לא המאמר, זה לא הקרדיט וזה לא השוט- היתרון הגדול של העשייה הזו הוא הזכות הגדולה לחוות את העולם מגוף ראשון כי כשאני מצלם את כל האירועים הללו, אני חווה את הנושאים האלו בזמן ההתרחשות שלהם בגוף ראשון, את חווה את זה דרכי, את חווה את זה בגוף שני, זאת אומרת את נחשפת להיסטוריה של העולם דרך העיניים שלי, דרך הדעות שלי -זו הזכות הגדולה וזו האחריות הגדולה שיש לי על הכתפיים".

לסרט על רוני סופר:

מארי קולווין- 

12 בינואר 1956 – 22 בפברואר 2012) הייתה עיתונאית שעבדה עבור העיתון הבריטי סאנדיי טיימס משנת 1985 ועד יום מותה; נהרגה תוך כדי סיקור המצור והקרבות בעיר חומס בסוריה, בין כוחותיו של הנשיא אסד לבין כוחות המורדים. סימן ההיכר שלה היה רטייה שחורה על עינה השמאלית.

במהלך הקריירה העיתונאית שלה סיקרה סכסוכים רבים, בהם בלבנון, עיראק, צ'צ'ניה, קוסובו, סיירה לאון, זימבבווה, סרי לנקה ומזרח טימור. בשנת 1999 במזרח טימור הייתה קולווין שותפה להצלתם של כ-1500 נשים וילדים אשר כותרו על ידי מיליציות של הצבא האינדונזי. מתוך 350 עיתונאים ששהו במקום ופונו, היא היחידה שנשארה עם הנצורים במתחם, עד לפינויָּם מהמקום לאחר ארבעה ימים. עבור ביצועיה בקוסובו ובצ'צ'ניה, היא זכתה בפרס מקרן האישה הבינלאומית לתקשורת, עבור אומץ עיתונאי.

את סימן ההיכר שלה, רטייה שחורה על עינה השמאלית, החלה מארי קולווין עונדת לאחר שנפצעה מרסיס רימון יד, תוך כדי דיווח על מלחמת האזרחים בסרי לנקה. הרסיס החטיא כחוט השערה את מוחה של העיתונאית.

מכתבה עולות הסיבות הבאות: 

"איזו תקופה מדהימה להיות עיתונאי"- אמרה שהסתתרה בסמטה קטנה בטוניס, בזמן שהמשטרה ניסתה לפנות הפגנה עם אלות וגז מדמיע.

"המשימה שלנו היא לדווח על מוראות המלחמה בדייקנות וללא הטיה. אנחנו צריכים תמיד לשאול את עצמנו האם רמת הסיכון שווה את הסיפור. מהו אומץ לב ומהו רהבתנות. עיתונאים המסקרים לחימה נושאים אחריות גדולה ועומדים בפני החלטות קשות. לפעמים הם גם משלמים את המחיר האולטימטיבי."

 ( אפשר לקחת אותה כדוגמא לסיכונים בלהיות עיתונאי צבאי. הרסיס שפגע בה בעין ולכן הייתה עם רטייה במהלך השנים, המוות שלה עם עמיתה בהפגזה בסוריה).

לכתבה עם מארי קולווין

מואב ורדי- 

נולד ב-1974 הוא עיתונאי ועורך חדשות החוץ של כאן 11. מגיש מדי יום את מגזין חדשות החוץ של הערוץ, "העולם היום".

למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, אך בחר לעסוק בתקשורת. עבד בטלוויזיה החינוכית, לאחר מכן בחדשות 2, ומשם עבר לחדשות 10 בערוץ 10. הוא עבד כתחקירן, ולאחר מכן ככתב בתוכנית "המקור" בהנחיית עופר שלח ורביב דרוקר.

בסוף שנת 2011 נשלח ורדי לסקר את ההפגנות במצרים, נחקר על ידי משטרת קהיר, וחזר לישראל ב-1 בפברואר 2012.

מהכתבה עולות הסיבות הבאות:

הקשיים בהבאת סיקור חדשותי קשה  מאזורי לחימה- "בדרך כלל העיתונאי לבד, המורכבות הטכנית של להוציא שידור טלוויזיוני באמצעים דלים ביותר לפעמים, המתח הקיים בין הצורך לספק מידע מהיר מהימן ומקיף על ההתרחשויות לבין הקושי בביצוע העבודה העיתונאית בתנאים מיוחדים שכאלו בעיקר כאשר אתה ישראלי במדינה עוינת".

 רון בן ישי-

נולד ב-26 באוקטובר 1943, הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי. כתב ופרשן צבאי ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות. מעוטר בצל"ש הרמטכ"ל.

בן ישי התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים.
בן ישי התקדם במילואים עד דרגת סגן אלוף וכיהן כראש מערך איסוף המודיעין בעוצבת האש.
בשנת 1966 החל לעבוד ככתב כלכלי ב"קול ישראל". עם סיום מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה עבר לתפקד ככתב צבאי וכעורך תוכניות האקטואליה של קול ישראל. בסוף 1969 עבר רון בן ישי לעבוד ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית, אך בעקבות פציעה, מונה בשנת 1970 למזכיר מערכת החדשות. שנתיים אחר כך, עבר לעבוד ככתב הטלוויזיה הישראלית באירופה. במלחמת יום הכיפורים חזר כדי לעבות את מערך הכתבים הצבאיים ונלווה ככתב צבאי לכוחות צה"ל בסיני. לאחר המלחמה ערך יחד עם נחמן שי משדר מיוחד על המלחמה.
בשנת 1978 מונה לשליח העיתון "ידיעות אחרונות" בוושינגטון ובשנת 1981 חזר לשמש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית, תפקיד שאותו מילא גם בזמן מלחמת לבנון הראשונה. בין השנים 1983–1985 כיהן כמפקד גלי צה"ל, ולאחר מכן מונה לפרשן לענייני ביטחון ולכתב למשימות מיוחדות של "ידיעות אחרונות", ובין השאר היה שליח העיתון בוושינגטון בשנים 1992–1993. במקביל שימש ככתב של השבועון "טיים" וככתב לאירועים ביטחוניים בינלאומיים של הערוץ הראשון, שבו גם ערך, יחד עם רם עברון, את תוכנית הראיונות "זה הזמן". בשנת 1993 ערך תוכנית תחקירים בשם "רשת חוקרת" בערוץ 2. בשנת 1995 חזר להיות הפרשן לענייני ביטחון של "ידיעות אחרונות" ובמקביל כתב השבועון "טיים מגזין". במשך שנה אחת, מאמצע 1995 עד אמצע 1996 שימש כעורך האחרון של העיתון "דבר", ששמו שונה ל"דבר ראשון", בניסיון (שלא צלח) להצילו.

מהכתבה עולות הסיבות הבאות:

"אוהב לספר סיפור. אני במהותי Story Teller. אני אוהב שאנשים קוראים את הסיפור שלי, ובשביל סיפור טוב אני מוכן לסכן הרבה." 

תמיד היה נדמה שהיה בו הרצון העז לחזור לתחום הביטחוני-צבאי, לשדה הקרב, לכור מחצבתו, למקום בו מתרחשים האירועים המשמעותיים, החזקים ביותר, שנותנים את הסיפוק לנשמה ואת התשוקה האדירה. "אני אוהב מאוד את התחום, הוא מעניין אותי"
"יש בסיקור מלחמות אלמנט מיוחד, שבודק את גבולות המעטפת שלך, של הביצועים במצבים פיזיים קשים ובעיקר גורם לך להכיר מקרוב את בני האדם, את המין האנושי במצבים קיצוניים שבהם אנשים מתגלים ללא המסכה שהם עוטים על עצמם. אנחנו בדרך כלל מרכיבים לעצמנו כמה מסיכות שמאחוריהן אנו מסתירים את האני האמיתי שלנו. בעת מלחמה אתה רואה את הפחד, השנאה והאהבה, את האגואיזם והאלטרואיזם, את הצורך להוכיח את עצמך. כל התכונות נחשפות. אנשים שלא האמנת שיתפקדו במצבים קיצוניים עושים דברים הירואים, ולהיפך. אתה רואה את הסיפור האנושי כולו".
"לתפיסתי, אתה לא יכול לסקר מלחמה מן האולפן הממוזג כפי שעושים כמה מעמיתיי", גורס בן ישי. "במלחמה אתה חייב להיות מסוגל להעביר את שדה הקרב לביתו של הצופה, הקורא או המאזין. הצופה הוא זה שצריך להרגיש כאילו הוא נמצא בקו החזית וזהו בעצם תפקידי המרכזי".
. "רוב הסכסוכים מתקיימים בינינו לבין העולם הערבי, ומאחר שאני אוהב את מקצועי, אני לא מוכן לקבל את המגבלה כי בגלל שאני יהודי, ישראלי, לא אוכל לנסוע לעיראק לדוגמה. לכן, מכיוון שהחלטתי לא להיכנע, אני רואה בכך שליחות שהציבור בישראל יראה בעיניים של ישראלי דברים שקורים בזירה העולמית. בגלל המצב המסובך, פיתחתי מספר כלים שיעזרו להיות בכל אותם מקומות. יש לי דרכון זר אמיתי, אני מאמץ זהות לא בדויה שמתאימה לי וליכולות שלי בתחומים אחרים".
"אני תמיד מרגיש את האדרנלין זורם בגוף", מתאר בן ישי. "זה לא שייך למקום, זה שייך לסיטואציה שאתה נמצא בה. 
לקחתי את הסיכון על דעת עצמי ואני אחראי לשאת בתוצאות. אין הרהורי חרטה, זה המקצוע שבחרתי בו".

"אני מפחד, ללא ספק. אני לא חושב שזה דבר רע. הפחד הוא מכשיר שהטבע חנן אותנו בשלבים מוקדמים של התפתחות האדם, כדי שנוכל לשרוד בסביבה עוינת. הפחד הוא סוג של מערכת התרעה המאפשרת לך להכיר בסכנה, למזער אותה ולהתחמק ממנה. פחד הוא דבר טוב בתנאי שהוא לא משתק אותך. אני מבדיל בין פחד לבין חרדה או חרדה פתולוגית. הרבה פעמים הפחד הופך לחרדה והיא משתקת אותך, אתה הופך לגולם שלא מסוגל לעשות כלום. הפחד הוא זה שגורם לי לעשות הערכת סיכונים כשאני נע באזורים מסוכנים. לאן כדאי לי ללכת על מנת שאוכל לחזור בשלום ולספר את הסיפור, והסיפור זהו עצם העניין. הפחד הוא מכשיר שאני מקווה שלא אאבד אותו, כי בזכותו הגעתי עד הלום. כיום, המיומנות שלי בניהול סיכונים טובה יותר מאשר בתחילת הקריירה שלי. הסיכונים שאני לוקח מחושבים יותר, אבל צריך לדעת שכשחוטבים עצים עפים שבבים".

"אדרנלין זה לא המדד העיקרי. חשוב מה שגורם לך לריגוש, להזדהות עם מושאי הסיפור שלך".

לכתבה עם רון בן ישי